חליפת גברים. דפנה קירשנר. צילום רון קדמי
נתחיל בגילוי נאות: א. תצוגת סוף השנה של שנקר היא עדיין ההצגה הטובה ביותר בעיר מבחינת מקוריות וכישרון, והקישורים שבין בגדים ואמנות, בגדים ופוליטיקה, בגדים והיסטוריה, בגדים ותרבות הפופ. ב. לחלק מפרחי המעצבים יש קולקציות מחמיאות לגוף הנשי, מעודנות בלי לגלוש לסטיגמות מגדריות, צבועות בגווני קיץ בהירים והרבה לבן.
אבל, וזה אבל גדול, אי אפשר להתעלם מהבלבול המגדרי הטרנדי, של כמה מן הבולטים שבבגדים שנראו על מסלול התצוגה בהאנגר11 בנמל תל אביב. לא בטוח שאשמים בכך המעצבים הצעירים. הם מצייתים אולי ל"רוח התקופה" ("צייט גייסט"), ליחסים בין המינים בחברה במערב (ראו ערך הפסיקה הגורפת האחרונה של בית המשפט העליון באמריקה, המתיר נישואים חד מיניים בכל המדינות), לרייטינג הגבוה של "מצעדי הגאווה", ולמה שמקובל בחבר'ה של מדינת תל-אביב והסביבה. זה אומר דוגמנים במכנסונים בגודל תחתונים ורגליים חשופות, בחליפות הנראות כמו פיג'מות של נשים באדום-כתום, בחצאית מעל מכנסיים, במטפחות ראש. הכי מוזר ופיקנטי היה דוגמן בזקן, שאין לטעות במינו, עם מטפחת ראש צבעונית וקוקטית הקשורה מעל מצחו. והדוגמניות? חלקן לבשו חליפות המזכירות טוקסידו שחור, אחרות הציגו ביגוד דמוי שריון מתכת שהזכיר לי אבירים מימי הביניים, מעילים צבעוניים ששדרו נוקשות, ולמה לא. כאשר הגברים נראים נשיים, נשים "לובשות את המכנסיים".
ערן צמח. צילום רון קדמי
לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהציגה את 35 בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה, מסבירה כך את העובדה שאחד מהם, ערן צמח, הלביש גברים במכנסונים חושפי רגליים, ועליוניות סמי צבאיות: "ערן, לוחם בשרותו הצבאי, לוקח את ייצוגו הגברי של חייל צה"ל ועושה לו דה-קונסטרוקציה. הוא משתמש בשפת המדים של צה"ל, אך החאקי מוחלף בגווני ורודים וסגול, התגים והסיכות מתחלפים באבני סברובסקי. ואילו המכנס הארוך נעדר – ובכך ערן מייצר דמויות גבריות פגיעות ושבריריות". אתה הבנת את זה ברוך? ואגב מעניין איך "חייל" הלבוש כך יתקבל אם יגיע למילואים עם בגדים שכאלה.
ומה אומר ערן עצמו על הבגדים שעיצב?
"חיפשתי סגנון לבוש שיוכל לשאת את התואר ישראלי. מדי צה"ל שימשו לי כלחן ראשוני לכל הפריטים בקולקציה, ממעיל הקצינים ועד שמיכת הסקאביאס הידועה לשמצה. הלחנתי מחדש, מאפס, את המדים ממבט השואל על יופי וכאב ועל גבריות ונשיות".
נינה לכמן . צילום רפי דלויה
נינה לכמן אוהבת כנראה את הגברים שלה עם מטפחות ראש. לקולקציה שלה קראה "אבודים באיראן", ולדבריה היא חשבה על גבר אמריקאי שהחיים מובילים אותו דווקא לאיראן ושם הוא מוצא את מקומו בתוך ההיסטוריה העשירה והתרבות האיראנית הכה דומיננטית. מזל שהאמריקאי שלה לא מוצא את עצמו בתוך התרבות של דאעש, והיא מסתפקת באייטולות. והיא ממשיכה: "הקולקציה עוסקת במפגש בין שתי אומות, על כל המתח והשוני ביניהן, והיא מייצגת את נקודת המבט שלי באשר לדרך בה אותו מפגש בא לידי ביטוי מהזווית האופנתית. האלמנטים הגרפיים המשולבים בבגדים לקוחים מתוך אדריכלות איסלאמית, אמנות איראנית עכשווית, תעמולה ועבודות גרפיטי ברחבי איראן".
ערן צמח. צילום רון קדמי
הבחורון בפיג'מה הנשית הוורודה של דפנה קירשנר, מציג קולקציה שהמעצבת כינתה Gender Blender (בלנדר מגדרי), ולדבריה זו נוצרה בהשראת אייקונים גבריים: קניה ווסט ומועמר קדאפי שבלבושם סממנים המקובלים כ"נשיים", ובכל זאת שומרים על תדמיתם הגברית. היא מוסיפה: "הקולקציה מתמרנת בין המוסכמה המגדרית שנשי הוא שלילה של כל מה שגברי ולהיפך. בעיצוב נוצר מתח בין צבעוניות "גברית" וגזרות מחויטות קלאסיות מן המלתחה הגברית לבין צבעוניות "נשית" וחיתוכים החושפים את הגוף הגברי".
מעיין מילר. צילום רפי דלויה
נו, כשהגברים בוורוד לנשים אין ברירה אלא לעטות שריון. וכך הדוגמניות של אימילי בן הרוש לבשו חליפות דמויות שריוני מתכת, ואסיה וינסקי הסתירה את הראש והפנים של הדוגמניות שלה במעין רעלה מפחידה ושחורה שלי הזכירה נשים מוסלמיות אבל לדבריה היא חשבה דווקא על ההפגנות האלימות שפרצו ב-2014 בארצות הברית בעקבות מספר מקרי מוות של צעירים אפרו-אמריקאים בידי שוטרים לבנים. "הקולקציה דנה בפרנויה ובדמוניזציה הקשורה לצורת לבוש אורבאנית", נסחה אסיה את האג'נדה שלה, "תוך שימוש באלמנטים המזוהים עם עולם הפשע והכנופיות כמו מסיכות סקי, קפוצ'ונים וגזרות אוברסייז בשילוב עם כתובות גרפיטי וסיסמאות מחאה".
אימילי בן הרוש. צילום רפי דלויה
אי אפשר לעשות צדק עם עשרות קולקציות ברשימה קצרה אחת, ולא כולן שידרו אג'נדות פוליטיות של השמאל (השקפות ימניות ולאומיות לא נראו לדעתי), כך למשל אצל גילי צדר מודפסים על מעילים ושמלות צילומי פנים בהשראת הסלפי, אבל אסיים במה שהתחלתי, גברים נשיים ונשים במכנסיים בעזרת חליפת מכנסיים נשית שחורה וחמורת סבר של מעיין מילס. ואידך זיל גמור- תנו לצילומים לדבר.
אסיה וינסקי. צילום רפי דלויה
לבסוף, כדי להיות נאמנה לפתיח שבו הבטחתי שלא כל מעצבי האופנה לעתיד מדמיינים גברים נשיים ונשים גבריות, הנה כמה הוכחות למגמות אחרות. את השמלה בשני אורכים, חציה אטומה וחציה שקופה, עם מבנה של קומות בשוליים, הציג אבישי ברגר, שמסביר שמעניין אותו לקחת צלליות מעולם המחויטים ולפרק אותן (לעשות להן דה-קונסטרוקציה), בחומרים רכים ונשפכים כמו משי ואורגנזה ובגווני פסטל.
אבישי ברגר. צילום רון קדמי
אביטל נגב הכינה בגדי ילדים עם קיפולים וגזרות במראה נינוח ורפוי מאריגי כותנה ודנים בצבעוניות עזה.
אביטל נגב. צילום רפי דלויה
ישנה גם חצאית מקסי בפסים כהים לרוחבה – יצירה של דנית פלג שנעזרה במדפסות תלת-ממד והדפיסה בחומר רך מראה דמוי תחרה.
דנית פלג. צילום רון קדמי
נשית במיוחד היא שמלת המקסי הלבנה והמעודנת של הגר רוט שקיבלה לדבריה השראה מאור טבעי ומלאכותי ועבדה עם בד אטום, בד אורגנדין שקוף ותכשיטי פוליסטירן (סוג של פלסטיק) חלבי.
הגר רוט. צילום רון קדמי
