רק דבר אחד פוגם בשלמות של המופע "תעודת זהות" (ID) של קרקס אלואז מקנדה במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב: הופעתו הקצרצרה בארץ. שבוע אחד בלבד, כאשר ההופעה הראשונה שלו נערכה שלשום, יום שלישי, והאחרונה הרלוונטית לשומרי שבת תיערך ביום שישי בצהריים. מכל בחינה אחרת, מי שהגיע למשכן לאומנויות הבמה כדי לראות במה מדובר, זכה לא רק לחוויה חד פעמית בעוצמתה, אלא לכזו המתכתבת במדויק עם רוח התקופה הפוסט מודרנית הרב תרבותית: קוקטייל של סגנונות, השראות, וז'אנרים,
ביצועי אקרובטיקה, תנועה ומחול על גבול השלמות העל אנושית. צילום יוסי צבקר
מחול ותיאטרון וקרקס ותחרויות אתלטיקה. גם ברייקדנס והיפ הופ, גם מחול מודרני עם נגיעות של בלט קלאסי. גם לוליינות קרקסים על חבלים משתלשלים, כדורים מלהטטים ואופניים מרקדים, וגם נערת גומי שנדמה שאין לה עצם אחד וכולה גומי. גם גלגיליות וגם קפיצות טרמפולינה במהלכן הלוליינים מהלכים על קיר אנכי. הכי מדהים לראות איך 15 אמני הקרקס הזה מרחיבים ומגביהים את מה שחשבנו שאדם יכול להשיג ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. מעשים שעל גבול הנס של שיווי משקל שכמותו ראינו אולי רק בעולם החרקים. הקפצת כדורים, כיסאות, רגליים, ידיים, גוף וכמעט אמרתי גם נפש, במהירויות ובדייקנות של מכונות, אבל בחן ובמאמץ לגמרי אנושיים. עובדה שהם קורנים מול מחיאות הכפיים הסוערות אחרי כל תרגיל.
וזו רק המנה העיקרית. יש גם מתאבן: סיפורי רקע. הביצועים על הבמה מתרחשים על רקע נופים עירוניים, צילומי ענק של בתי קומות מתפוררים, חצרות שכונתיות, גדרות אבן מכוסי גרפיטי, סרטוני מדע בדיוני ומוסיקת אלקרטו-רוק עם צופרי מכוניות ואמבולנסים, קולות עוברים ושבים, צעקות וקריאות, תוך כדי כאילו קרבות רחוב מסוגננים ומאבקים של חבורות נוער שהזכירו לי את "סיפור הפרברים".
מוסיקה, משחקי רחוב, ויידאו ארט במופע משולב. צילום יוסי צבקר
הרגע המטלטל ביותר בהופעה היה כאשר אחד האמנים ישב על חומת אבן גבוהה במרומי הבמה סמוך לתקרה, ולפתע הייתה התמוטטות כמו של רעידת אדמה וכל האבנים נפלו כלפי מטה והבחור איתם. רגע של שקט המום בקהל, ופתאום "הנופל" מתעופף כלפי מעלה ופורצת אנחת רווחה קולקטיבית. אז מבינים שמפולת האבנים הייתה רק סרטון וידיאו, ושלמרגלות התפאורה יש טרמפולינה שהקפיצה את הבחור ללא פגע שוב כלפי התקרה. מיד לאחר מכן כל החבורה מצטרפת אליו בקפיצות טרמפולינה מהירות שהדהימו את הילדים, והיו הרבה עשרות מהם בקהל, מגילאי הגן ומעלה, וגם את הילד שבנשמת כל המבוגרים שישבו לידם. מומלץ כבר אמרתי? בקיצור, לכו לחוות.
נופי החצר האחורית של הערים הגדולות. צילום נ. גולן
