שני סימפטומים מוכרים לעייפה המלווים את תצוגות סוף השנה של צמד המכללות האקדמיות המרכזיות להכשרת מעצבי אופנה חדשים בארץ, שנקר ברמת גן, וויצו חיפה, שקיימו בשבוע האחרון (בשני המקרים בהאנגר 11 בנמל תל אביב), את תצוגת מחזור 2016 של בוגריהן, לא נעלמו גם הפעם: גישה תיאטרלית-פורימית משהו, לביגוד, ומלתחה גברית בעלת סממנים נשיים.
אבל אין להכחיש שכמו בשנים קודמות, התצוגות הללו מרתקות במיוחד, ומשקפות את הלכי הרוח של הדור הצעיר בעולם האופנה וגם אל אלה של המורים והמנהלים שלהם.
לאה פרץ, ראש המחלקה לעיצוב אופנה, הסבירה שבין הנושאים המעניינים את יוצרי האופנה הצעירים יש התלבטות בין מציאות ותעתוע, הסתרה וגילוי, ואלה באים לידי ביטוי דרך צלליות שהן לעתים מוגזמות ודרמטיות, שבריריות וחושפות פגיעות, או נראות כמו שריון מגן. וגם, משחקי דו-ממד ותלת-ממד ומקורות השראה מזרח תיכוניים הכוללים פליטים והגירה, עקירה משורשים, עלייה, מעברים מבית לבית ומארץ לארץ וזהויות של עבר והווה, ישראליות ואירופאיות. ואילו רן שבני, ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה, דיבר על דיאלוג בין הבגד לגוף, שימוש יצירתי בחומרים (לא רק אורגנדין, משי, כותנה וכו', אלא גם יציקות פוליאסטר, פרספקס ופורניר עץ). שבני, הפורש מתפקידו אחרי תשע שנות ניהול, הוסיף שהסטודנטים בחיפה אותגרו לצאת מתחום קווי הגוף.
אלא שעם כל הכבוד ליצירתיות ופריצת דרך חדשה בתחום הלבוש, מה שחשוב במיוחד ללמד במכללות האופנה לעניות דעתי, זה איך לגזור ולתפור בגד שיהיה נוח ונעים למבנה הגוף האנושי ולאקלים הישראלי. לא מדובר בתלבושות תיאטרון או קרנבל, גם לא בפוליטיקה מגדרית או אזורית (פליטים, חצאיות לגברים), מדובר בראש וראשונה בחייטות מקצועית, בהבנת תנועת האדם בהליכה, ישיבה ושכיבה, רק אחרי שמשתלטים על אלה, יש הצדקה להפלגות דמיוניות באמצעות בגדים. יכול להיות שכן מלמדים את היסודות הללו, ולשואו של מסלול סוף הלימודים מרשים לסטודנטים להשתולל. אם כך, צריך היה לחייב כל בוגר, שלפחות בגד אחד בקולקציית הגמר שלו, יפגין את ידיעותיו בגזירה ותפירה.
לסטודנטים הבוגרים עצמם, קשה לבוא בטענות. הם עמלו בפרך, ארגו, סרגו, רקמו, הרכיבו, התאימו אביזרים, וכל העמל, יזע ודמעות שלהם, בהחלט הורגשו.
התמונות המוצגות כאן, מדגימות גם את התיאטרליות והפוליטיזציה של חלק מבגדי התצוגות, וגם כמה הבטחות של כישרון וחוש לבגדים לבישים.
שרון ולרי מושי, משנקר, הציגה שמלת קיץ ארוכה עם כתפיות, המשלבת לבישות עם חדשנות, עם הדפס דיגיטלי על ניאופרן. עמיר מרק, לעומת זאת, גם הוא משנקר, מציג בגד מנופח ומוזר בצבעוניות קרקסית. אז נכון שהוא מסביר כי ההשראה שלו, כלוחם סטי"ל לשעבר, היא חגורת ההצלה שנשא על גופו בשירות הצבאי, וגם מגלה שחקר בפרויקט הגמר שלו את יורדי הים הילידים של אלסקה, אבל עם כל הכבוד, מה לזה ולמלתחה שניתן ללבוש ולמכור? דוגמה אחרת היא של לידר אביטן בוגר שנקר, שהלביש דוגמן גבר בסוג של סינר דמוי חצאית מקסי, ומסביר שנורמות הן בעלי ערך רב לקיומה של חברה אך לעתים הן רומסות את קיומו של האינדיבידואל. שיהיה…
אהבתי את התפיסה הוויזואלית והצבעונית בבדים של מור מדינה, המשתלבים בביגוד לביש בהחלט, בניגוד לבגד הליצני של דניאל דני, שניהם משנקר. וכדי לסיים בנימה חיובית, קולקציית הנשים המחויטת של סימו מרום, במראה מחויט, מינימאלי מתוחכם מבדים קלים ובהם כותנה וכותנת וויסקוזה, לצד אלמנטים מתכתיים וסינתטיים. מושלם.
אין במקצת הדוגמאות האלה כדי למצות את הדגמים שנראו על המסלול או את הכישרונות המרשימים הנוספים והרבים של בוגרי שנקר, אבל נפנה את המבט עכשיו לוויצו חיפה. כאן, הבוסריות בלטה יותר, והכישרון, פחות. בחרתי על כל פנים בכמה דוגמאות לבישות יותר.
השמלה עם ההדפס המורכב של פנינה בן מאיר המספרת שמעניינת אותה ההדפסה הדיגיטלית של מעגלים אלקטרוניים המזכירים לה הדפסי משי מסורתיים.
חצאית וחולצה של ספיר סבג גם היא מוויצו חיפה המספרת כי מעניינת אותה הטיפוגרפיה של הגוף הנשי, וטוב שכך, כי בלי קשר לשחרור האישה, המבנה הנשי דורש בגדים אחרים מאלה של גברים. ומערכת מחויטת של מכנסיים ועליונית של דניס קלשצ'ין, הזוכר את הארכיטקטורה המונומנטלית ומשטר המדים של רוסיה הקומוניסטית ממנה עלה.
ואי אפשר בלי הדמיון המתפרע של ענת גולדשטיין שעלתה מדנמרק ויצרה פיסולי אורגנדין שהתחפשו לבגדים (בצילום הפותח את הכתבה).