חושבים שלסטודנטים לרפואה בארץ יש חיים קשים? תראו מה קורה להם בצרפת, כפי שמתברר בסרט "השנה הראשונה שלי" בהפצת עדן סינמה שעולה בבתי הקולנוע ביום חמישי, 26.12. הבמאי תומא לילטי, שלמד בעצמו רפואה וטעם על בשרו את התחרות, הלחץ, הקשיים היומיומיים, המרצים העוינים והמתח הבלתי פוסק של הבחינות ושל שינון מאות ואלפי פרטים ושמות, הצליח בסרט בדיוני ליצור תחושה כמעט דוקומנטרית של השנה הראשונה בבית ספר לרפואה. בניגוד לצעירים הישראלים שאחרי התיכון מתבגרים ומבשילים בשירות הצבאי, בצרפת הם מתחילים ללמוד מיד אחרי התיכון, עם שובבות והתפרעות נעורים שהם נאלצים להשיל מהר מאוד לנוכח התחרות הנוראה שהופכת אותם מהר לרציניים עד אימה. כפי שרואים בסרט המעניין הזה, הם משננים חומר "בשכבם ובקומם", בזמן הארוחה ואפילו בשירותים. על קשרים רומנטיים אין מה לדבר. כבר בבחינת המיון הראשונה הם נכנסים לאולם ענק שבו יושבים כאלפיים עד שלושת אלפים מועמדים. בסרט נראה האולם הזה כאין סופי. ואז מתוך האלפים מתקבלים רק כמה מאות למכינה וגם מן המאות האלה מגיעים בסופו של דבר ללמוד רפואה כמחצית. אם לא די בכך, מהמחצית הנשארת מסננים שוב עוד כחצי לכיוון של וטרינריה, רפואת שיניים או פיזיותרפיה, ועשרות בודדות בלבד מגיעים למקצועות כמו כירורגיה ורפואה כללית.
את המסלול הקשה הזה מציג "השנה הראשונה שלי" דרך סיפורם של אנטואן, המנסה זו השנה השלישית לצלוח את המכינה ולהתקבל ללימודי רפואה, אחרי שנכשל כבר שנתיים, ובנז'מה, בנו של מנתח בכיר שמתיידד איתו. אנטואן מתקשה לזכור בעל פה את כמויות החומר העצומות הנדרשות ממנו, ובאמצע השנה עובר משבר ומתמוטט, מתאשפז וחוזר ללימודים בעקשנות בלתי נלאית. בנז'מה המבריק מצליח בקלות רבה יותר לקבל ציונים גבוהים ולהתקדם ללא קושי.
הבמאי לילטי, שזכה לשבחים והכרה בסרטו הקודם המצליח "רופא הכפר", מגלה גם הפעם כישרון בימוי מרשים, ויכולת להעביר את האג'נדות החברתיות שלו. למשל הקשר בין המצב הכלכלי של אנטואן, בן למשפחה דלת אמצעים שצריך לנסוע שעה ארוכה לביתו בפרברים כל יום אחרי הלימודים לבין קשייו להתרכז וללמוד, בעוד אביו האמיד של בנז'מה שוכר עבורו דירה בסמוך לאוניברסיטה במרכז פריז.
עוד עולה מן הסרט בחריפות ההתמרמרות על המחיר שמשלמים הצעירים שנאלצים להתחרות זה בזה בצורה אכזרית ודי אלימה, על התקנים הלא רבים שיש בבתי ספר נחשבים לרפואה. על המרצים חסרי האמפטיה והיבשושיים. על הצלקות הנפשיות והטראומות של מי שלא עומד במרוץ (קשה לשכוח איך לרגע אחד מבליחה על המסך סטודנטית ממררת בבכי מיואש שלא קיבלה ציון עובר).
כשנשאל איך הצליח לצלם סרט כל כך נטורליסטי וכמעט דוקומנטרי, הסביר הבמאי שהוא צילם את רוב הסצנות – מבחני המיון, המפגשים עם המרצים, הפסקות האוכל וכו', בכיתות ובאולמות של בית ספר צרפתי אמתי לרפואה, בספרייה, במעונות, ובכל המקומות האותנטיים ולא בשום תפאורה. כך ערבב בין המציאותי לעלילתי והשיג חיבור משכנע.
בלי לעשות ספוילר ארמוז שבפואנטה של הסרט יש כן גילוי של חמלה וחברות אנושית מחממת לב, והרגעים האלה גורמים לצופים לצאת מבית הקולנוע בהרגשה מפויסת ושמחה.
לא לאלימות – 5
צניעות – 5
ערכים – 5
איכות קולנועית – 4
הנאה מצפייה – 5
