הסרט "איימי ויינהאוז: BACK TO BLACK" שעלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ בהפצת טוליפ אנטרטיינמנט, מנסה לפתור את חידת המוסיקאית היהודייה הבריטית באמצעות שחזור כמה מהשנים בהן פרצה לתודעת העולם כולו. סוג של ביוגרפיה.
לווינהאוז היה קול אדיר, כישרון נדיר והצלחה בינלאומית פנומנלית. האלבום השני שהוציאה זכה בחמישה פרסי גראמי בבת אחת. גראמי נחשב לפרס הגבוה ביותר במוסיקה הפופולרית, והיא הייתה היוצרת הבריטית הראשונה שהגיעה להישג שאפילו הביטלס לא זכו לו. היו לה הופעות ברחבי אירופה וארצות הברית, היא הרוויחה הון, עברה מחדר דחוק בדירת הוריה למגורים בשכונה לונדונית יוקרתית ונרדפה וצולמה על ידי פפרצי, לכל מקום שהלכה – אז למה היא נמצאה מתה בדירתה בשנת 2011 בגיל 27? ולמה עוד קודם לכן שקעה בשכרות ובסמים, בשערוריות ובמריבות אלימות במועדונים שהובילו אותה שוב ושוב למעצרים על ידי המשטרה?
אגב, אירוניה ואולי סרקזם של הגורל, ויינהאוז פירושו בית יין, או אם תרצו בית מרזח, והרופאים פסקו שמותה נגרם מהרעלת אלכוהול.
לפני שאתייחס לתשובה שהסרט נותן, ושמשפחת ויינהאוז, שהייתה שותפה בהפקתו, סומכת עליו את ידיה, צריך להגיד משהו על אגדת ויינהאוז. איימי לא הייתה חריגה באורחות חייה. רבים מכוכבי הבמה במוסיקה הפופולרית, שניים מהם מוכרים לנו היטב, מייק ברנד וזוהר ארגוב, "נשרפו" באש ההצלחה המהירה ואולי המוקדמת מדי והפכו גם הם לאגדה. האנושות מעריצה ומאוהבת בדמויות כריזמטיות שמתות בצעירותן מאז עמי כנען העתיקים ו"המקוננות על התמוז", המוזכרות בתנ"ך. במיתולוגיות הקדומות התמוז היה אליל יפה תואר שירד לשאול בנעוריו. כמעט לכל תרבות אלילית היה סוג של תמוז משלה. קרל יונג, תלמידו ויריבו של פרויד, זיהה בכך רובד מיתי ופסיכולוגי משותף לרוב האנושות.
לפני שאחזור למסר של הסרט – משהו על סגנונו. השחקנית המגלמת את איימי ויינהאוז, לא רק דומה לה פיזית, לא רק מתלבשת, מתנועעת, מדברת, מסתרקת, ומעווה את פיה ופניה כמו הזמרת-היוצרת המנוחה עצמה, אלא מעניקה לצופים הרגשה שהשחזור הזה הוא אמת לאמיתה. הישג מרשים מאוד של הבמאית סאם טיילור ג'ונסון, האחראים על התלבושות והתסרוקות ועל השחזור הסביבתי בצפון לונדון, וכמובן של השחקנית עצמה.
לפי הסרט, נערת השכונות הזו, שגופה מכוסה בקעקועים, פירסינג, חצאיות מיני צמודות, גופיות בטן צבעוניות ונעלי עקב גבוהות (חשבו על "שיר הפרחה" ששרה עופרה חזה), בת לנהג מונית, כן, מסתבר שיש גם יהודים כאלה בקהילה הלונדונית, דור שלישי במשפחה של מיטיבי זמר, ובעלת כישרון טבעי מולד לכתיבת שירים, אותם השמיעה בקולה המופלא ובמבטא הקוקני המרוח שלה, התאהבה טוטאלית באחד הפאבים שנהגה לפקוד, בצעיר בריטי חסר כישרון, חסר הכנסה, חסר עבודה, מכור לסמים, ששכנע גם אותה לעבור מעישון חשיש לסמים קשים, חי על חשבונה, ובשלב מסוים החליט לנטוש אותה ולחזור אל האקסית שלו. שם משפחתו היה בלייק.
שבורת לב היא כתבה את השיר "בק טו בלק", שפזמונו החוזר סיפר ש- "הוא חזר לאקסית, ואני חזרתי ל- BLACK" שאפשר לפרש כחזרתי לאפלה, חזרתי לדיכאון, חזרתי לתחושה קיומית של שחור. בשיר גם כתבה שהיא "מתה מאה פעמים" כאשר אהובה נטש אותה. עשרות ואולי מאות מיליוני צעירים בכל העולם הזדהו עם המילים האלה, עם הביצוע של היוצרת, ועם המוסיקה שכתבה בסגנון של ג'אז, בלוז, היפ הופ וראפ. הסרט מלא בלהיטים של ויינהאוז. בעוד אחד מהמפורסמים ביותר שלה היא מספרת שהציעו לה ללכת לגמילה, והיא אמרה "לא, לא, לא", ובהופעותיה רואים איך כל קהל האלפים הצעיר שר איתה את הפזמון הזה.
לפי הסרט, בלייק שנטש, היה גם בלייק שחזר (בצילום המצורף מתוך הסרט רואים את שני השחקנים המגלמים את הזוג, אחרי שנישאו). בלייק חזר אחרי שגילה את הצלחתה והבין שהוא יכול להחזיר את חוב הסמים הגדול שלו, לחיות על חשבונה וכספה. הם נישאו בחטף, בלי שהמשפחה ידעה או נכחה, והשניים הפכו למכורים קשים. ואז, אחרי שנעצר על אחזקת סמים, ונשלח לגמילה, עזב אותה שוב, ושבר את לבה פעם נוספת. איימי ההרוסה פנתה גם היא לגמילה, אבל אחרי שוויתרה על סמים, נעשתה מכורה לאלכוהול. זו לפחות הגרסה הקולנועית. שכרונה השפיע על הופעותיה והתנהגותה. הנערה שהצהירה בתחילת הרומן שלה עם בלייק, שהיא רוצה חיי נישואין ושישה ילדים (גורים היא כינתה אותם), מתה קצת לפני יום הולדתה ה-28.
אז ללא ספק מדובר בסרט מהפנט, ראוי לצפייה, במיוחד אם אתם מכירים, אוהבים ומעריכים את המוסיקה של ויינהאוז – ומשחק טוב.
