בכל פעם שאני מבקשת מילדי המשפחה לחכות רגע, להתאפק ולגלות סבלנות, הם מתחילים לדקלם בסגנון היפ-הופ לגלגני את מה שהמבוגרים אוהבים לומר להם שוב ושוב: "סבלנות, סבלנות, לא קונים באף חנות"
בכל פעם שילדי משפחתי מתבקשים לגלות סבלנות, הם מדקלמים בטון חסר סבלנות בעליל את החרוז שאני נוהגת לשנן באוזניהם בקביעות: "סבלנות, סבלנות, לא קונים באף חנות" ומיד מוסיפים בנימה מתגרה: "אז אם אי אפשר לקנות אותה, מאיפה שתהיה לנו סבלנות"?. גם דוד גרין, אב ל-5, ומנכ"ל של בית הוצאה לאור בתחום העיתונות, מכיר היטב את קוצר הרוח של ילדים ובני נוער. ובכך הוא עוסק בספרו החדש "לרעות יש כבר סבלנות" (הוצאת קוראים. עם איורים של יונת קציר. לגילאי 3-7). שם הספר מתאר בהפוכה את אופייה של הילדה רעות שהיא נטולת סבלנות באופן קיצוני. המילים לחכות, להמתין, להתאזר בסבלנות, רגע, עוד לא, עוד מעט, שנואות עליה במיוחד. מה גם שהיא שומעת אותן באינספור מקרים: בתור למשחק, בציפייה ליום ההולדת, בנסיעה מתמשכת, בהמתנה לחופשה משפחתית בקיץ וגם כשהיא מחכה קצרת רוח לאח או אחות שייוולדו לה. הספר המחורז מנסה להציע בדרך משעשעת וקולחת איך מטמיעים את מושג הסבלנות בעולם המשפחה, והוא עושה זאת על ידי האנשת או הנפשת המושג. רעות זוכה במפתיע לבת לוויה בשם "סבלנות", שמי שיודע לקרוא לה זוכה לראותה מגיעה לעזור, כשהיא לוחשת באוזניו: "להקשיב – עד הסוף, לעמוד בתור – ולא לדחוף, את מה שהתפזר – לאסוף, וגם להמתין – עד שהכעס יחלוף". החברה סבלנות מתארת מצבים שבהם חייבים להיעזר בה כמו: "כשרוצים דווקא עכשיו – ולא מקבלים, כשבאים למקום חדש – עד שמתרגלים, כשלא יודעים בדיוק – וקצת מתלבטים, ואפילו עד שמתפנים השירותים…". (מתוך הספר)
הספר שאושר על ידי ועדת תוכן של מכון אדלר המורכבת מאנשי מקצוע בכירים, יוצא במידה רבה נגד הטרנד של ספרות ילדים למטרות שעשוע ובידור בלבד. בניגוד לחרדה של מחברים השואפים בכל מחיר לבסט-סלר, והפחד הגדול ביותר שלהם הוא שיגידו שהם "חופרים", הוא מבליע מסרים חינוכיים בעלילה. בכך ממשיך גרין בקו החינוכי-חברתי של שני ספריו הקודמים, "לאביתר הכול מותר" שעסק בילד חסר גבולות, גם כן בצורה קלילה וקולחת, אבל עם מסר ברור ובלי להתחנף לגישת הכול מותר והכל אפשרי. וכך עשה גם בספרו הראשון: "הסיפור המופלא על חיים מגבעתיים שהיו לו אוזניים שהגיעו כמעט עד לשמיים" שהיה בעל השקפת עולם חברתית מוצקה: קבלת האחר והפיכת חריגותו ליתרון מעורר הערכה והשתאות בקרב הסובבים אותו. גרין אומר שבכוונתו להמשיך בקו הזה גם בספר הנוכחי שהוא עובד עליו כעת.
מדובר בגילאים הנמוכים של הגן וכיתות א'-ג', עדיין לפני בעיית הנידויים ורצח האופי הנעשים בפייסבוק וביתר אמצעי התקשורת האלקטרונית. הספר מגולל את סיפורו של נעם, הילד המקובל ביותר בכיתה שתמיד קבע מי יעשה מה והיכן: "בהפסקות לא הרשה נעם לילדים שמנים להשתתף במשחקים, למסיבת הכיתה אף פעם לא הזמין ילדים במשקפיים ולנבחרת הכדורסל של הכיתה בחר רק ילדים גבוהים במיוחד… נעם רצה שכל החברים שלו יהיו כמותו".
גם למסיבת יום ההולדת שלו לא הזמין נועם את דני השמן, את יובל שמרכיב משקפים, את רותם עם האף הארוך ואת מור שנעזר בכיסא גלגלים. הילדים ה'מנודים' הרגישו לא רצויים ולא רצו ללכת לבית הספר.
בסופו של דבר התכנסה אספת כיתה שאליה הוזמנו כולם חוץ מנועם, ונועם מקבל שיעור מאלף על המשמעות של חברות אמתית נטולת דעות קדומות. "המצטיין והספורטאי המעולה" לומד שדני השמן הוא הילד הכי מצחיק בכיתה, יובל הממושקף יודע לשיר בשלוש שפות, רותם בעל האף הארוך עושה קסמים מיוחדים ומור הנכה יודע לעשות חיקויים מצחיקים.
בקריאה או הקראה נכונה ניתן דרך הספר לגרום לילדים להפנים שלא רק המראה החיצוני קובע את מהותו של אדם, שלכל אחד יש מה להציע, ושכאשר מכירים ילד או אדם לעומק, נותנים לו הזדמנות להראות שהוא יחיד ומיוחד.
נירה פורת, מורה ויועצת חינוכית, כותבת בשולי הספר להורים הרוכשים אותו לילדיהם: "נושא כאוב, הקשור בחוויה יומיומית אצל ילדים…. חובתנו כהורים לשים לב למצבים ולאירועים מן הסוג המתואר (כאן), לתווך אותם, להסביר ולהמחיש את משמעותם והשלכותיהם".
גם רם מוסקוביץ, אב ל- 4, מודה שחשוב לו להעביר מסרים חינוכיים משמעותיים ולא רק עלילות קלילות ומוסיף שהוא כותב בימים אלה ספר נוסף לילדים שמעודד חשיבה מחוץ לקופסה..