חבל ש"מופע השלג של סלאבה", הרץ בימים אלה (עד ה-14 ביוני), יעלה על במותינו רק עוד ארבע פעמים, שתי הופעות בחיפה ושתי הופעות בירושלים, שכן אילו ניתן היה למשוך את האירוע הבימתי המיוחד הזה גם לתוך החופש הגדול, אלפי ילדים נוספים, היו יכולים ליהנות ממנו. אבל גם בערב בו צפיתי, בבית האופרה בתל אביב שהתקיים בשעות הערב, נכחו באולם מאות רבות של ילדים צעירים שהוריהם החליטו, בצדק, שלא נורא אם יישארו ערים עד עשר בלילה, וקצת יתקשו לקום ללימודים למחרת. צחוקם שהדהד בעוצמה, באקוסטיקה המעולה של בית האופרה, הוכיח שהם עוברים חוויה מעשירה.
הקהל משתתף בהעפת בלונים מעל הראשים
קשה להגדיר מהו בדיוק המופע הזה, המכונה SLAVA'S SNOW SHOW וכובש מזה 15 שנים את הקהל ואת המבקרים גם יחד. ברור על כל פנים שהוא מדבר לילדים בגיל או בנשמה. סלאבה הלבוש כליצן קרקסים, והצוות סביבו במעילים כבדים וכובעים בעלי "אוזניים" משוכות לצדדים, מצליחים להצחיק גם כשהם לא עושים דבר על הבמה פרט לעמידה קפואה במשך דקות ארוכות עם העוויות פרצוף. נסו לנעוץ מבט ללא תנועה בזולת ואם נשאר בו ניצוץ של ילד, תראו שגם הוא פורץ בצחוק. וכשהם מתחילים לנוע, אחרי הקיפאון הפנטומימאי, הם עושים זאת בסלואו מושן, לאט לאט מניעים רגל אחרי רגל, מתכופפים, מתיישרים, מותחים זרועות, באיטיות של בובות ממוכנות. וזו רק ההתחלה.
ענני ערפל וסילוני עשן
שלג רצוף של שעה וחצי, עשוי פתיתי נייר, צונח על הבמה ומכסה אדם ותפאורה. בחמסינים של יוני, המראה הזה כשלעצמו מרענן. ואז לעבר הקהל נשלחים סילוני מים, סילוני עשן, ענני ערפל, בועות אוויר, משבים עזים של "שלג", בלונים ענקיים שהצופים מעיפים משורה לשורה בעצמם, רשת ניילון שהקהל מושך מעל ראשו מהשורה הראשונה ועד השורה האחרונה, כשכל הזמן מתלווים לאקשן המשותף הזה של שחקנים וצופים מוסיקה קלאסית קלה, שירים באיטלקית וג'יבריש קולני. יש גם עלילות קצרות, כמו למשל גיבור מיואש על סף התאבדות, המתאושש ויוצא לדרך עם מזוודה כשהוא ממתין לרכבת, אבל הם לא העיקר. מה שפולונין מוכיח, לבד מהעובדה שהוא מסוגל להרגיש הכי טבעי והכי משוחרר על הבמה, ושהוא אוהב קהל (חלק מהזמן האיש יורד אל המושבים ומושך משם צופים, לפעמים אפילו "חוטף" אחד מהם, או סתם הולך על משענות הכיסאות, לוחץ ידיים ומצחיק ילדים), זה הצימאון של כל אדם להשתתף במשחק בימתי. כאשר אחד משחקני המופע משמיע קולות חסרי פשר ומעודד את הצופים לחקות אותו, אלפי גרונות משמיעים את אותם הקולות. הוא מוריד יד להשתקה, וכאיש אחד הקהל משתתק, הוא שוב מרים יד, והקהל משמיע קול. זוהי מקהלה צייתנית ומוצלחת, בלי שהצופים עשו חזרות או יכירו זה את זה. הם משתפים פעולה עם הבמה, כי כל העולם במה וכולנו כאמור חולמים לשחק עליה. צריך לראות איך סבים וסבתות מכובדים וכבדי משקל וגיל, מעיפים את הבלונים מעל ראשיהם במשך כמעט רבע שעה, בצהלות רמות, כדי להשתכנע, וכדי להבין את הסוד שגילה על הנפש האנושית, סלאבה פולינין, שבמשך כל המהומה באולם, עומד ללא תנועה, ומחייך בהנאה.
מסע דמיוני בספינה רדופת רוח
פולונין אומר שמקורות ההשפעה שלו היו צ'רלי צ'פלין ומרסל מרסו, שני ליצנים ופנטומימאים גאוניים. בשנת 1988 הביא לראשונה את אומנות הליצנות שלו אל התיאטרון החזותי באנגליה, וכעבור 5 שנים איגד את עיקרי הרפרטואר שלו למופע שזכה להצלחה ענקית. די אם אספר שעיתונים כמו הניו יורק טיימס והטיימס הלונדוני מכנים אותו גאון. בקיצור: שאפו.
