המבנה לשימור של דן אכדיה, עם גג רעפים אדום. צילום נעמי גולן
גג רעפים אדום מעל בניין קומות, הוא סמלו הבולט של מלון "דן אכדיה" על חוף ימה של הרצליה. אלא שרעפים מתחברים לווילות פרטיות, בתי כפר, מבנים צמודי קרקע, איך זה הולך עם הארכיטקטורה של המאה ה-21? באירוע ההשקה של המלון שנערך לפני ימים אחדים, אחרי שיפוץ בכ-40 מיליון שקלים, נפתרה החידה: מדובר מבנה לשימור היסטורי. אסור לנגוע במראהו החיצוני שנקבע בשנות ה-50, ראשית ימי המדינה, על ידי האדריכל המיתולוגי יוסף ויטקובר, שבין היתר תכנן את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, את בריכת גורדון, את הפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל ואתרים רבים אחרים כולל הבניין עם המגדל של עיריית פתח תקווה.
דן אכדיה. חוף הים ניבט מכל חלון. צילום נעמי גולן
אבל אם במעטפת אסור לנגוע – ותיקי אורחי המלון הזה לא יצליחו לזהות בכלל את הפנים. קילפו, פירקו והרסו שם הכול, מרצפה עד תקרה, מצנרת עד מזגן – ובנו מחדש לפי רוח הזמן, טרנד "החזרה אל הטבע" והעדפת חומרי גלם טבעיים כמו אבן, עץ וברזל. שידות הלילה ושולחן הכתיבה למשל, משלבים פורניר בדוגמת זיגזג בגווני שחור-לבן עם ברזל שחור ושיש טבעי. גב המיטות והקיר מולן זכו לחיפוי עץ טבעי בשילוב בד. גם בחדרי האוכל הגדולים בולטים העץ והמתכת, ויש משחק גוונים חדש הכולל זהב וטורקיז.
דן אכדיה. פינת הסבה בסוויטה משופצת. צילום נעמי גולן
ציוד החדרים השתנה. תוספות כמו מכונת נספרסו ומיני בר היו מרימות הרבה גבות בשנות הצנע בהן יצא המלון הזה לדרך. והותקן ציוד תקשורת המאפשר גלישה רציפה, תוספת חיונית לאנשי העסקים שאימצו את דן אכדיה כבסיסם העסקי בישראל. באולמות ההסעדה המשודרגים חדש לא רק עיצוב הפנים, אלא נוספו עמדות בישול בהן מכינים את האוכל מול האורחים ועמדת בריסטה להכנת קפה.
דובי רקיע מנכ"ל וגולן ישראלי שף, במלון דן אכדיה צילום נעמי גולן
בסיור שערכו לנו לפני ימים אחדים במלון המשופץ, הוצגו בפנינו גם מקלחון נפרד מהאמבט המסורתי בחדרים, וגם תא שירותים נפרד. אותי הרשים לא פחות, בעצם יותר, החלון רחב הידיים הצופה מחדר האמבטיה אל הים התיכון, והעובדה שכמעט מכל חדר רואים שם עכשיו את הים. תוספת חלונות המכניסים יותר אור טבעי למבנה, היא אחד השינויים המשמעותיים ביותר במבצע השדרוג.
עץ וצבעי ים, בחדרים המשופצים. צילום יואב גורין
מה לא השתנה במלון הוותיק הזה? הנאמנות לאבן החול שבכתלים החיצוניים אסור לשנות אבל היא ממשיכה לעטר את המסדרונות. לא השתנתה גם האווירה כבדת הראש. זה לא המקום שבו מעסיקים ילדים בצווחות טודו בם בבריכה או משמיעים מוסיקה קולנית ברמקולים. מואר, צעיר, צבעוני וים תיכוני, אבל הרצינות והשקט "היקים" עדיין מורגשים. מה גם שבאגף הפתוח לים שומעים בעיקר אנגלית של אנשי עסקים. לא אמריקאית, לונדונית. גם המחירון נשאר כשהיה. 400-850 דולרים ללילה. על יוקרה כידוע משלמים. ובארץ משלמים הרבה. התיירות הישראלית העממית תמשיך כנראה בנהירה שלה לגליל ולהבדיל לאיי יוון, רומניה ומונטנגרו, ובדן אכדיה ימשיכו לנפוש אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם.
דן אכדיה. מראה מהחלון לכיוון הבריכה. צילום נעמי גולן
