"הבן", סרטו של פלוריאן זלר, העולה היום, חמישי, 10 בנובמבר, בבתי הקולנוע בארץ, מופץ על ידי סרטי יונייטד קינג – רלוונטי לכל מי שגדל במשפחה או מגדל ילדים. כלומר כולנו. הוא נוגע בצורה רגישה ומעמיקה בנושא טעון ועמוס רגשות במיוחד: איך להתמודד עם בן משפחה, במקרה הזה נער מתבגר, הסובל מדיכאון, מסתגר, מתקשה לקיים קשרים חברתיים, מתחמק מבית הספר, משקר ומסתיר את העובדה הזו מהוריו.
לפני שאפרט עוד על העלילה, חובה לציין את המשחק הנפלא של יו ג'קמן ("עלובי החיים"), בתפקיד אבי הנער הדיכאוני, ולא אתפלא אם יזכה על כך השנה בפרס האוסקר.
מקסים ומדויק לא פחות אנתוני הופקינס, בתפקיד קצרצר אבל בלתי נשכח של הסבא. הופקינס זכה באוסקר על תפקידו בסרטו הקודם, המופתי לא פחות, של זלר, "האב". באופן מסוים "הבן" הוא כאילו המשך של "האב", אבל גם מי שלא ראה את "האב", יתרגש מסיפורו של "הבן".
ניקולאס בן ה-17 מאשים את אביו במצבו הנפשי הרעוע, משום שהאב התאהב באשה אחרת, התגרש מאמו, נטש אותו לדעתו וחי עם אשתו החדשה ועם התינוק שנולד לו ממנה באושר רב. מתוך רגשות אשמה ורצון אמיתי לעזור לבן המתייסר, מסכים האב שניקולאס יעזוב את בית אימו ויעבור לגור עם משפחתו החדשה. הוא מפנה לו חדר, רושם אותו לבית ספר חדש, ומשתדל להקדיש לו זמן ותשומת לב. אלא שניקולאס לא נרגע. הוא עושה כמיטב יכולתו לקלקל את היחסים בין אביו לאשתו החדשה, ממשיך להתחמק מהלימודים ומסתיר את זה, ממשיך להאשים את אביו בדיכאונו, וכאשר האב מאבד לרגע את סבלנותו, מתפרץ על הבן וצועק שזו לא אשמתו שהתאהב באשה אחרת ושגם לו יש זכות לחיות באושר – ניקולאס מנסה להתאבד.
וכאן מתחילה הדילמה הגדולה של ההורים. בעקבות ניסיון ההתאבדות מאשפזים את ניקולאס, והפסיכיאטרים משוכנעים שחייבים להשאיר אותו במקום סגור להשגחה וטיפול. אבל הנער מתחנן שיוציאו אותו משם. הוא מבטיח ש"למד את הלקח". מבטיח לחזור ללימודים. מבטיח לא לנקוט יותר בצעדים נואשים. מבטיח לחזור לבית אימו ולא להפריע יותר לאביו ורעייתו החדשה.
האם ההורים, מתוך אהבה ורחמים, צריכים להוציא את הנער מהאשפוז הכפוי? האם עדיף שיתגברו על רגשותיהם וישאירו אותו להשגחה במוסד סגור? מה יקרה עם ניקולאס בהמשך? את זה תצטרכו לגלות בסרט עצמו.
יש עוד נושא מעורר מחשבה ב"הבן". מסתבר שגם האב (ג'קמן), האשים בנעוריו את אביו שלו (הופקינס). לא בנטישה במקרה שלו, אלא בניכור ובזלזול כלפיו וכלפי כישוריו. בינינו, מי לא האשים או מאשים את הוריו במשהו. אלא שהאב התגבר בעזרת אמביציה ונחישות, הצטיין בלימודים, מצליח בקריירה שלו, ומאוכזב מכך שבנו לא מסוגל לגלות תעצומות נפש דומות.
"הבן" נמשך 124 דקות, ואישית הייתי מוותרת על סצנה ארוכה, שבה האב מדמיין אופציה שבה הבן מתגבר, ממשיך בחייו באושר, מוצא בת זוג והופך לסופר. אבל גם הפגם הזה לא ממש פוגע בסרט המרתק הזה.
.
