כוח המשיכה של בעלי חיים אמתיים ומדומיינים הוא אקסיומה שעובדת על מבוגרים (משלי שועלים למשל), ועל ילדים (עשרות סרטי דיסני ומאות סרטוני קומיקס בכיכובם של מיקי ומיני מאוס). גם יבול הסרטים לחנוכה, שרובם יעלו בבתי הקולנוע בשעות הבוקר והצהריים, למען הקהל הצעיר שבחופשה מלימודים, מאפשר מפגש עם בעלי חיים מיתולוגיים מצוירים או מונפשים. שניים בולטים במיוחד הם "הגרינץ'" ו"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלווד" בהפצת טוליפ אינטרטיינמנט.
הגרינץ והילדה המרככת את לבו
"הגרינץ'" מבוסס על ספרו הקלאסי של דוקטור סוס, ועוסק ביצור מר נפש ודורש רע לכל הסובבים אותו, בעקבות ילדות קשה (פרט המועלה בפלאשבק למען הקטנים כנראה שמתקשים לעכל רוע לשמו), המחליט להשבית את שמחתם של ילדי העיירה הסמוכה לביתו, על ידי גניבת המתנות שההורים קנו עבורם לקראת החג. ולמרות שמדובר לא בחג החנוכה אלא בחג המולד, שמה לנו ולו וזה מבחינתי הפרט היחידי הפוגם בסרט ואולי יפסול אותו בעיני הורים שלא רוצים להפגיש את ילדיהם עם המנהגים והטקסים של הנצרות בנוסח האנגלוסקסי המרוכך, היופי הבלתי נגמר של חרוזי דוקטור סוס, המלאים משחקי מילים והומור טוב, הרמה הגבוהה מאוד של האיורים וההנפשה (יוצרי הסרט הפיקו את "לשיר" המופתי ואת סדרת סרטי המיניונים) והרעיון העיקרי – איך ניתן בעזרת חום, תום ואומץ של ילדים, לרכך רשעות וקשי לב, עובדים מעבר לזרות של תרבות ודת אחרת.
וזה תקציר העלילה: בעיירה הדמיונית מישהו-ויל, כל התושבים מתכוננים בהתרגשות לחג. רק מר גרינץ' הידוע לשמצה זומם להרוס לכולם את השמחה על ידי גניבת המתנות והקישוטים מכל הבתים. אבל הוא נתקל בילדה הקטנה סינדי לו, אשר מרחיבה את ליבו בתמימותה ומוכיחה לו ולכל השכנים והחברים שלה שניתן לחגוג גם ללא קישוטים ומתנות, לשיר ולרקוד ולנהוג באחווה ובהתחשבות. הגרינץ' מתרכך במיוחד כאשר הילדה מזמינה אותו, למרות שמזימתו נחשפת, להשתתף בסעודת החג של משפחתה. אין ספק שדוקטור סוס שאב השראה בהמצאת הגרינץ' מסיפורו של צ'ארלס דיקנס על סקרוג' הממורמר ושונא הילדים שגם לבו התרכך באווירת חג המולד.
בגרסה המדובבת לעברית של הסרט טל מוסרי הוא קולו של המספר, אבל יודעי אנגלית ייהנו במיוחד מקולו של בנדיקט קמברבאץ' (סדרת שרלוק בטלוויזיה) כגרינץ'.
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד"
"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" על פי ספרה של ג'יי קיי רולינג הוא סרט המשך ל"לחיות הפלא" מלפני שנה עם אותו שחקן, אד רדמיין, ודמויות המוכרות היטב מסדרת "הארי פוטר". מופיעים כאן אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו), ומכשף אפל בשם גרינדלווד שברח מבית הסוהר ורוצה להשמיד את כל שאינם "טהורי דם", רואים את בית הספר לקוסמים הוגוורטס, ומתקיים מפגש עם חיות וגם דמויות חדשות שהמציאה רולינג כמו ניוט סלמנדרה (רדמיין), דרקון ענק יורק אש ופוער פה מלא שיניים, ובעלי חיים מופלאים שהם הקסם האמתי של הסרט. ולמרות שג'יי קיי רולינג בכבודה ובעצמה כתבה את התסריט, זהו סרט מאכזב. האפקטים הקולנועיים הרעשניים, שיפחידו ילדים קטנים (דרקון כבר אמרתי), חוזרים על עצמם. גם משקפי התלת ממד דרכם צופים במסך לא מצילים את הסיפור מקטעים מתים. הבעיה העיקרית היא האורך. יש רגעים ארוכים מדי בהם הגיבורים, ובמיוחד אד רדמיין, בוהים בחלל ללא תנועה או תכלית. קיצור הסרט בחצי שעה- ארבעים דקות, היה משבח אותו בהרבה. גם הורדת הווליום של פס הקול בעל הדציבלים הגבוהים כמעט כמו של להקת חתונות אם לא יותר, הייתה חוסכת לצופים סכנת חרשות…
הרגע המעניין ביותר מגיע בסוף, ממש ברגעים האחרונים, כאשר מתברר שהגיבור הצעיר והטוב, אותו מתאמצים להציל ממזימתו של הקוסם הרע, הופך בעצמו לרשע בעל כוחות הרס ותאוות הרס. ברור לחלוטין שכך מפלסים היוצרים את הדרך לסרט הבא, השלישי, שבו כנראה הרע יתהפך שוב לטוב, או ייענש על ידי הטובים.
