צילומים: נעמי גולן
כל עוד נמשכת חופשת הקיץ והסגר לא סוגר אותנו, שתי תערוכות מרחיבות אופקים ומעשירות תרבותית, שכדאי להגיע אליהם בהרכב משפחתי "אנה בירמן: תקריב" במוזיאון תל אביב לאמנות, ו"דאלי – התערוכה הבינלאומית הרשמית", בקניון ארנה בהרצליה.
יש פער גדול בין הפרסום של שני היוצרים הללו. סלבדור דאלי הסלב, שהשעונים הנוזליים שלו מוכרים לכל חובב אמנות והם אפילו חלק מספריית הדימויים התודעתית של כל משכיל מערבי, ובירמן, שספק אם מישהו בארץ שמע עליה לפני שחלק מצילומיה הגיע למוזיאון התל אביבי. ולכן אתחיל בה.
בעידן שכולנו צלמים הודות לניידים, כולנו יודעים לעשות תקריבים (זום אין), ו"סלפי", וכל מיני טריקים של זוויות צילום, אי אפשר להבין את חשיבותה של הצלמת אנה בירמן, מתחילת המאה ה-20 ומדוע זכתה בפרסים, הוזמנה להשתתף בתערוכות בינלאומיות ובמעמד של פורצת דרך בתחום האמנותי שלה. אבל כשלומדים עד כמה הצילום היה בחיתוליו כשהיא קיבלה לידיה מצלמה ראשונה כנערה, ומתבוננים בצילומים אחרים מאותם ימים, של סבא או סבא רבא שלנו, אם יש לנו כאלה, ורואים הורים וילדים קפואים בעמידה או בישיבה, מכף רגל ועד ראש, כמו בובות שעווה, בלבוש מכופתר, צילומים שהזדקנו עם השנים לגוון חום כהה, ואז מסתכלים במה שמוצג בתערוכה במוזיאון, מתחילים להבין במה מדובר.
צילומיה של בירמן שמרו על גוונים כסופים ורכים, חדים ומלוטשים, כאילו לא עברו עליהם כמעט מאה שנים מאז נדפסו. בין היתר משום שהיא הדפיסה אותם בכסף ג'לטיני, ויש דעה שהחומרים הרעילים והיקרים בהם השתמשה גרמו למותה בגיל 34 בלבד. ובנוסף, היא בין הראשונות, ואולי הראשונה, שצילמה פוטו-מונטאז', ותקריבים מוגדלים של עלים ואבנים, קריסטלים וחלקי פנים. תקריבים הם בשבילנו המובן מאליו, אבל בתחילת המאה העשרים הם היו חידוש מופלג. כך יצרה אינטימיות בין המתבונן לבין עצמים דוממים, מוגדלים ומצולמים מזוויות מפתיעות.
אנה בירמן גם לימדה את העין להסתכל על דברים יום-יומיים ומוכרים כמו ידיים מכבסות מעל גיגית, ילדים מכינים שיעורים, חלק תחתון של רגלי ילדים בנעליים וגרביים, קטע מפרצוף של אישה, כאילו הם עצמים דוממים הזכאים להתבוננות בוחנת, המכונה בשפת הפילוסופיה והפסיכולוגיה – הזרה. הפיכת האינטימי לזר. את כל אלה עשתה ללא השכלה פורמלית בצילום ובאמנות, בנתה לעצמה בביתה חדר חושך שבו פיתחה צילומים, גידלה את שני ילדיה, ובתוך שנים ספורות כאמור, גם זכתה למוניטין כלל אירופאי, וגם התמודדה עם מחלת כבד שגרמה למותה המוקדם.
מבחינתי, הצילום המצמרר ביותר בתערוכה הוא של פסי רכבת (לא צריך להסביר את האסוציאציה שהם מעוררים), קומפוזיציה של פסי אורך ורוחב שחורים. בירמן היהודייה נפטרה זמן קצר לפני שהיטלר עלה לשלטון. משפחתה ברחה מגרמניה הנאצית יחד עם הצילומים והתשלילים שלה, כ-3400 במספר, אבל הצילומים נתפסו על ידי הצבא הגרמני, ולא קיימים עוד. שרדו רק כ-400, שחלק נכבד מהם מוצג עכשיו במוזיאון תל אביב. צחוק הגורל, האירוניה של ההיסטוריה, נקמה מתוקה, החליטו בעצמכם, אבל צילומי בירמן שנותרו הם היום חלק מאוסף הצילום הממלכתי של בוואריה, מינכן. ב-2019 הם גם הוצגו בתערוכה במינכן שכותרתה: "אנה בירמן: אינטימיות עם הדברים". המלצה שלי: הגיעו למוזיאון כשתיערך שם הדרכה מיוחדת בתערוכה, בימים 24 ו-26 באוגוסט.
ובמעבר חד, לסלבדור דאלי. יוצר בקנה מידה עולמי, שבעשורים הראשונים של המאה ה-20 חולל מהפיכה אמנותית-פסיכולוגית-תודעתית בעלת השפעה מרחיקת לכת לא רק על הציור המודרני, אלא גם על הקולנוע ואמנות הווידאו.
התערוכה בארנה הרצליה, שתישאר פתוחה עד 2 באוקטובר, מראה רק חלק לא גדול של יצירתו, אבל די בה כדי לקרב אותנו לחדשנות שבה מדובר. בתנאי שיודעים כי לפני דאלי לא ביטאו ויזואלית באמנות הציור את התת-מודע, הדמיונות, ההזיות, העצמים והנופים שפוקדים את בני האדם בחלומות, בצורה שהוא עשה זאת.
גם דאלי יצר "הזרה" של המוכר והיום יומי שלנו. השעון הנוזלי כמובן, וגם פירות בגודל הר נחים על מישור, בוהן אנושית בגודל עמוד בניין, פסנתר שיש לו רגלי אישה בנעלי עקב, גבעה שפתאום רואים שהיא בעצם פרצוף. התערוכה נקראת "מסע לתוך פנטזיה", וחבל שעולם הפנטזיה המוכר של דאלי מיוצג כאן חלקית בלבד, על ידי פסל שעון, פסל פסנתר וספה בצורת שפתיים אדומות.
רוב הציורים הם איורים לספרים שהוזמנו ממנו, ציורי מלחמות שוורים מימי נעוריו בספרד, ציורים משנותיו כסטודנט, ובמרכז התצוגה, פסלי גדולים בעלי גימורים מושלמים של סוסים, ונשים (אחת היא ליידי גודייבה, השנייה מלאכית גדולת כנפיים), הרוכבות עליהם בלבוש חווה.
אל תוותרו, כשתגיעו לשם, על הסרטון בן 9 הדקות במשקפי תלת ממד, המקרב ומבהיר את היוצר ועולם החלומות שהוא המחיש. וזאת למרות, וחבל, שגובים עבורו עשרה שקלים נוספים על מחיר הכניסה לתערוכה. הסרטון חשוב להבנה הכוללת של המוצגים.
,,
