"אני בטוח שיהיה לכם קשה לשמוע את זה", אומר אביהם של ליאור ומורן הקטנים אחר צהרים אחד, כשהוא מבקש מהשניים לשבת בסלון עם ההורים, "אבל אמא ואני כבר לא חברים טובים…אמא ואני החלטנו שכל אחד מאיתנו יגור בדירה משלו", ואימם אומרת: "כמו שילדים לא מסתדרים בגן, והגננת מעבירה אותם מקום, כדי שלא ישבו יחד, ככה זה גם לפעמים אצל מבוגרים". הספר החדש "אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו", בהוצאת אגם, שכתב בני דון יחיא, עורך דין ותיק ומנוסה מאוד בתחם דיני המשפחה והירושה, עוסק בנושא הרגיש, השכיח והמוכר של איך מספרים לילדים צעירים שהוריהם החליטו להתגרש ואיך מתגברים על המשבר והקרע שהדבר מחולל בחייהם. את הסיפור מלווה בתובנות, עצות, ואחרית דבר הפסיכולוגית ד"ר עדנה כצנלסון המלווה שנים רבות משפחות מתגרשות.
זה לא הספר הראשון וכנראה גם לא אחרון, בנושא. מיטב סופרי הילדים כתבו עליו, ובהם נורית זרחי, עודד בורלא, לאה נאור, יהודה אטלס ורבים אחרים. מה שמוכיח עד כמה שגירושין שכיחים בדורות האחרונים. ולא במקרה רוב הכותבים מדריכים הורים בשאלה איך לרכך את המכה עבור פעוטים. כך למשל "אבא ואמא של טל נפרדים", של שולה מודן, "נמרוד גם וגם" של איציק יושע, "שני הבתים של יוני" של מיכל ברקאי, או "כל אחד והמשפחה שלו" של יהודה אטלס ויעל משעלי, שחורזים שורות כמו "מוטב שני הורים לחוד שקטים ומרוצים / משני הורים ביחד עם המון פיצוצים" ועוד.
אחת השיטות המקובלות של סופרי ילדים לטפל בנושא הטעון היא להיעזר בבעלי חיים או בובות. "הבית של ליאו הדוב", שכתבה עליזה הרשקוביץ, מעתיק את הגירושין למשפחה של דובים. עודד בורלא מגייס לשם כך את הזברה זברוני, ואילו דון יחיא נעזר לאורך הספר החדש בכוכב ההומוריסטי של הסיפור העצוב, כלבלב המחמד של המשפחה, גורי. הכלב מאזין לשיחה, שומע שההורים מתכוונים לגור בנפרד ומדובב את השאלות בתוך בועת קומיקס הצצה מעל ראשו, את מה שצץ כנראה בראשם של הילדים הקטנים, כמו "ואיפה גורי יגורי", "אז אולי זה בגללי", "רק שלא אצטרך להחליט בעצמי אצל מי", וכאשר האם מנסה לעודד את מורן בכל מיני צ'ופרים, למשל שהיא תיקח אותה לקניון, מכריז: "ואני רוצה לבונזולנד".
גם מדריכים להורים עצמם יצאו לא מעט, ביניהם "מה יהיה איתי, מדריך למשפחה בגירושין", "להתגרש ולהישאר חברים", "גירושין זה לא סוף העולם", וספר אחד, די חריג מסוגו, המספר על התמודדות של נער בגיל העשרה "כולם כבר יודעים", של אורית רז, בהוצאת כתר.
הייחוד של ספרו של בני דון יחיא, בכך שהוא משלב את כל הסגנונות, גם מדובב את ההורים, וגם את הילדים, גם נעזר בבעל חיים וגם מציע הדרכה למבוגרים, כשאיוריה המעולים של רונה מור המוכשרת מהווים פרשנות רגישה למסופר. אהבתי במיוחד את הציורים המראים את ליאור עטוף בתוך שמיכה, כפרפר בתוך גולם, בפרצוף עגום, כשהוא מסרב ללכת לבתי הספר כי הוא מתבייש וחרד מתגובת החברים בכיתה לגירושי הוריו, או מורן בפנים בוכיות מעל שולחן קטן בפינת הבובות כשהוריה כורעים משני צדדיה ישובים על כיסאות בובה קטנטנות.
סגנונו של דון יחיא לא מתיילד, גם לא מתעלם מקשיי הסיטואציה. הוא נותן מקום לכעס, לבושה, להאשמות ולחרדות של הילדים, לכאבי הבטן האמיתיים או המדומים שלהם בגן, להתרסות כמו של ליאור: "זה לא פייר! כשאנחנו רבים הם מכריחים אותנו להשלים, אבל כשהם רבים הם לא משלימים בכלל", ולבסוף לתהליך ההשלמה והקבלה, כולל הציור שבו גורי הכלבלב מהרהר ליד הכרית שלו: "לאף אחד בשכונה אין שני בתים!". גורי כמובן טועה. הרבה משפחות בשכונה הן גרושות. וכשליאור אומר שהוא מתבייש שהחברים ידעו את "הסוד", אימו מזכירה לו: "ההורים של גילי התגרשו, וגם ההורים של שיר ושל אודי". במקום לשמור "בסוד", מוביל הסיפור את ההורים ליידע את הגננת ואת הילדים מראש על הגירושין, לשתף את הילדים במעבר הדירה של האב ולאפשר להם לקחת את הכרית, הסדין והשמיכה שהם רגילים אליהם, בלילות שהם אמורים לישון אצלו, ובעיקר לשמור על קשר ידידותי בין האב והאם. זו לעתים קרובות משאלת לב ולא מציאות, כידוע. האם צודקים המחברים של ספרי ילדים לשמור על אופטימיות ולהתעלם ממציאות המרה של מריבות על משמורת, על חלוקת הרכוש ושאר מרעין בישין? שאלה שאין לי תשובה מספקת עליהם.
ויש לי שאלה גם לגבי האיורים ב"באמא ואבא רוצים לספר לכם משהו", וגם לכל ספרי הילדים האחרים בנושא בהם דפדפתי: מדוע כל המצוירים הם חילונים? הרי גירושין די שכיחים גם בציבור הכיפות הסרוגות, ובדור האחרון גם אצל החרדים. אני אישית מכירה נשים חרדיות גרושות. הייתי מצפה שלפחות ספר אחד, נגיד זה של דון יחיא, יראה איורים של אב ובן בכיפה. יותר מזה, הגיע הזמן להתייחס גם בספר ילדים לבעייתיות המיוחדת של גירושים במשפחה דתית, למשל איך מרגיש ילד הנכנס לבית הכנסת בשבת ללא ליווי של אביו, הבושה של ילדה כשחברותיה צופות בשמחת תורה באבות המרקדים בהקפות, ואביה לא נמצא ביניהם, כי הוא מתפלל בבית כנסת אחר, ואולי אפילו עם ילדיו מנישואין שניים, מפגש אבות ובנים לומדים ביחד, הנהוג בבתי ספר דתיים, ועוד הרבה. בקשה לדון יחיא, המכיר היטב הווי של משפחה דתית: כתוב סיפור ילדים גם עבור ילדי מגזר הכיפות הסרוגות, זה חשוב וחסר!
