געגועים לעבר הם תסמונת רבת פנים. במקרה שלי היא כוללת גם סיסמאות ומודעות פרסומת, כלים בגדים ומאכלים.
מסתבר שאני לא חריגה, חלק מבני משפחתי שומרים בקנאות ומציגים בתוך הבית בסוג של נוסטלגיה ובגאוות רטרו פתיליות, פרימוסים, סיפולוקס, מכונת תפירה זינגר, כדי חלב , מטחנת בשר ידנית, רשימה חלקית, שהצליחו לחלץ מביתם של סבא וסבתא אחרי פטירתם.
הוכחה נוספת לכך שאנחנו לא כת ביזארית אלא קבוצה נורמטיבית, היא התערוכה שתיפתח מחר, 20 באפריל, בקניון רמת אביב, עם עבודותיו של האמן רפאל ד. מיימון ותישאר פתוחה עד 1 במאי 2026.
התערוכה הנקראת "כחול לבן בצבעים" מכוונת ליום העצמאות ומספרת את סיפורה של מדינת ישראל הצעירה באמצעות ציורים ריאליסטיים של כובע טמבל, מכונית סוסיתא, סנדל תנ"כי, טלפון ציבורי, אסימון, פסלון של בן גוריון עומד על ראשו, מודעה של בירה אביר וסיגריות דובק, הדמות האייקונית של עקרת בית בובתית של חברת אמה ("כל אישה בוחרת אמה / כל אישה יודעת למה"), קישקשתא, התינוק של במבה ועוד.
ניכר שרפאל ד. מיימון היטיב לצייר בדייקנות את החפצים היומיומיים והסמלים המוכרים שליוו אותנו בשנותיה הראשונות של המדינה.
התערוכה פתוחה לקהל ללא תשלום בקומת הכניסה לקניון, ומומלץ להגיע אליה, גם אם אין לכם אפילו עצם נוסטלגית אחת בגוף.
המפגש בין תרבות הצריכה והשפע הנוכחית לבין הצנע של ימי קום המדינה, מאלף ומרגש.
